[הקישורים המוטמעים להלן, אינם קיימים במאמר המקורי]
כשהגיליון הזה של
יקינתון מתמרק לקראת הופעתו הקרובה, מתרחשות שתי טראגדיות בארצנו. טראגדיות אישיות ומשפחתיות, אבל כדרכנו מאז
ומתמיד בארץ הרגשנית הזאת, הפארטיקולארי הופך לאוניברסאלי והחדשות המקומיות
מעוררות תחושות כלליות. לילה אחד התפוצצה
מערכת גז בבית ירושלמי וגבתה חיי משפחה והרסה חיים בגוף ובנפש של עוד ועוד
משפחות. יום לאחר מכן הורעלו בני משפחה ממגע
עם חומרי הדברה שהיו בביתם. בשני המקרים
היה מדובר לכאורה, מבלי לחרוץ דין כמובן, בהתרשלות והחלטות לא נכונות של בעלי
המקצוע. כשאנחנו עדים לאסון לא מוצדק
(כאילו שיש אסונות 'מוצדקים') אנחנו שואלים שוב ושוב למה ואיך? אם נמנה רק מתוך
הזכרון הקרוב את קריסת גשר המכביה, את קריסת מערכת התאורה ברחבת המסדרים של הר
הרצל, את קריסת המרפסות בבניין חדש לגמרי... ולכל אחד יש בהיסטוריה הקרובה אליו
סיפור דומה. אבל זה לא סיפור דמיוני...
אסון מתיימר להפוך לסיפור במשך הזמן, אבל הטראגדיה לא מרפה ממי שנפגע ואילו הציבור,
אנחנו, עוברים ל'סיפור' הבא. דומה שהחוט
המקשר בין המקרים שמנינו ומקרים דומים להם הוא הזלזול, התיאוריה ההרסנית שנקראת:
'יהיה בסדר'. משהו בתפיסת העבודה, בגאווה
והאחריות של העובד לתוצאות עבודתו נראה לי פגום אצלנו. לעיתים אני תוהה מה המקור האטימולוגי של המלה
לעבודה חובבנית ולא מסודרת: פארטאץ'.
היחס לעבודה לא צומח
על העצים, הוא בא מהבית, ממערכת החינוך, מהסביבה האמיתית והתקשורתית וממקומות העבודה. כשאומרים על עובד שהוא 'יקה' מתכוונים שהוא (או
היא) מקפידים על הפרטים הקטנים ועל הדיוק.
באותו הקשר כשאומרים אצלנו 'עבודה ערבית' מתכוונים עבודה שלא מכבדת את
בעליה, עבודה לא מקצועית. וראה זה פלא:
כשרוצים להביע הערכה לבנין בנוי יפה ותוך התחשבות בנוף, אומרים: 'בית ערבי'. וכי מי בנה את הבית הערבי? פועל זר? איפה
ההגיון ואיפה ההגינות?
...
11 למרץ 2014. בהכנות לטקס: קורה נפלה, 10 חיילים נפצעו
השבמחקhttp://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4497853,00.html