מה בין הִתְעַמְּרוּת בעובדים לבין פִּרְיוֹן עבוֹדָה?

לפני כמה שבועות התגלגל לידי הספר "האדם בייצור", מאת אליהו ארבל.

על הכריכה כתוב:

"גובה התפוקה וטיב התוצרת והשירותים תלויים במידה רבה באדם העושה את מלאכתו.  רק אדם היודע את עבודתו ומוצא בה את סיפוקו החומרי והנפשי כאחד, יהיה מוכן ומסוגל למאמץ הדרוש להגברת התפוקה ולשיפור טיבה".

הספר היה שייך לאדם שככל הנראה היה מנהל בחברת צנורות המזרח התיכון בע"מ, בשנות ה- 50.  בתחילת הספר, מתחת לשמו של האיש, הוקלד במכונת כתיבה:

״מוגש מהמפעל לשם עיון ולימוד״.

לספר גם צורף מכתב, חתום ב- "ברכת חברים" ע"י מחלקת הדרכה ותיפקוד:

לפני כשבועיים שלחנו לך חוברת "העבודה של המנהל", תרגום מאמרו של פרופ' ה. ביאש.

מצורף בזה הננו מגישים לך את ספרו של הח' אליהו ארבל "האדם בייצור".

אנו תקוה שחומר קריאה זה יעזור לך במציאת פתרון לבעיותיך ויעורר מחשבה שתהיה לך לתועלת ותקדם אותך בעבודתך.

אנו מכינים פרסום חוברות נוספות ונשמח לקבל את הערותיך ולשמוע הצעות על הנושאים הנראים לך כחיוניים ודחופים ביותר.

מדהים ומעציב גם יחד, לראות על איזה מוסר עבודה איכותי ובריא קמה, התפתחה, והתנהלה מדינת ישראל בשנותיה הראשונות (על הפוטנציאל האדיר שעדיין גלום בה) ואיפה היינו יכולים להיות היום; ולאיזה שפל ערכי-מוסרי – תוך פגיעה קשה בכבוד האדם, במשק ובפריון העבודה, בכלל ובפרט – דורדרה החברה הישראלית, 60 שנה לאחר מכן... ע"י יותר מידיי ישראלים, מנהלים ובני-אדם, שטובת אינטרסים פרטיים, אנטי-חברתיים ואנטי-מקצועיים עומדים בראש מעייניהם.

מעציב לראות הסבל האנושי-כלכלי-חברתי, שנגרם לכ- מיליון וחצי עובדים ישראלים, בשנים האחרונות, כתוצאה של הִתְעַמְּרוּת והשפלה זדונית של ערך כבוד האדם.

אם באיזשהו מקום יש "לנו" קשר לעם היהודי... "אנחנו" חייבים להתחבר למקורות ולשורשים, בדחיפות... ולנסות לצמצם נזקים.  חייבים להיות יותר רחמנים, יותר ביישנים, יותר גומלי חסדים.  אם חפצי חיים אנחנו, עלינו ליישם, מהר וביתר שאת: "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" (תהלים ל"ד ט"ו)... ולהרבות יותר שלום ויותר אהבה בעולם.

לא חייבים להגיע לכנסת ולהיות פוליטיקאים כדי לעורר שינוי.  אפשר להתחיל מהכרה במציאות, העלאת מודעות, שיתוף מצוקות, והחלטה להיות טובים יותר.  עלינו לפתח שיח ציבורי חיובי, ולא לטאטא הצרות מתחת לשטיח.

בקישור הנ"ל לפרטי הספר, ציטטתי קטעים נבחרים השייכים לחוויות שעברתי במקום העבודה, מידי מנהלים כושלים ומניפולטיביים, שפעלו ממניעים זרים, ושטובת החברה והצלחתה לא היו בראש מענייניהם.

במקום העבודה האחרון, הצוות איתו עבדתי מנה כ- 22 עובדים;  בשנה ורבע באו והלכו 26 אנשים.  החברה הידרדרה מהמקום השני בארץ בתחומה, שם כיכבה באורח נס, בשנה שעברה, למקום החמישי, השנה (כשהיא עם כח האדם הגדול ביותר).  עובדים מתחלפים שם בתדירות גבוהה... והמנהלים, עדיין, אותם המנהלים.

עצוב.

מהספרות העברית, ליקט המחבר חומר גם מפרסומי המכון לפריון העבודה והייצור.  המכון הוקם בשנת 1951.  ב- 1998 הופרט ונמכר, ע"י המדינה, למכון פילת.

לקריאה נוספת:

-         פריון העבודה במדינות OECD גבוה בכ- 30% מבישראל (אוגוסט 2012)

-         אושוויץ כמשל: האם יעילות היא מטרה מקודשת? הכלכלה המודרנית מדברת על יעילות: השגת מקסימום תועלת במינימום השקעה של זמן וכסף.  אולם גם בבית החרושת למוות, הידוע בשם אושוויץ, חשבו רק על יעילות טהורה.  לפעמים צריך גם לעצור ולשאול לשם מה אנו שואפים לצמיחה בלתי פוסקת (אפריל 2013)

-         ממצוקותיו של עובד, בזמן אמת (אפריל 2014)

-         דיוקנו של משק בהידרדרות (יוני 2015)

פִּרְיוֹן עבוֹדָה (ראו הגדרת המושג במילון "מעות").

מניסיוני וחוויותיי... נראה שהמעסיק הישראלי קרא (ויודע ליישם) רק את השורה הראשונה בהגדרת המושג הכה-משמעותי הזה:

"כושר הייצור של עובד בזמן נתון, כגון שעת עבודה, תוך ניצול".

... וכך הגענו למצב, שבישראל 2015 צריך לחוקק חוק שיאסור על מעסיקים לנצל ולהתעמר בעובדיהם.

בספרו "מודרניות והשואה", מצא הסוציולוג זיגמונט באומן מתאם בין אכזריות ליחסי סמכות.  בחברה שמקדשת התייעלות ומקצועיות חסרת "הטיה", נדמה שהמסקנות מספר זה רלוונטיות מתמיד.

(אנחה)