סבתא דבורה (שונלנד) מגנס, ז"ל. 1916-2013

לפני כמה ימים הועבר אליי סרטון, שכותרתו: "בגיל 96: סבתא דבורה רוצה לנהוג" (הועלה ליוטיוב בדצמבר 2012).  סגנון הדיבור של סבתא דבורה הזכיר לנו, בנוסטלגיה, את סגנון הדיבור הייקי המובהק, ההחלטיות, עמידה על עקרונות, בלי משחקים ובלי חכמות...; תכונות, נדירות בחברה הישראלית, שהיו גם אצל סבתא שלנו; גם היא ז"ל.

סבתא דבורה, ז"ל

 

סיבה נוספת שמצאתי עניין בסרטון הנ"ל (סיבה שניה, אך שנהפכה לסיבה עיקרית), היא העובדה המאוד מאוד מצערת על שלילת רישיון הנהיגה של סבתא דבורה, בטענה שהיא מבוגרת מידיי לנהוג... ובטענה, שנהיגה בגילה המתקדם עלול להיות סיכון חמור למשתמשים בדרך;  טענה, שנשמעת "הגיונית"... אך אין לטענה הזאת מקום, בפועל, גם מבחינה סטטיסטית, כפי שאנסה לפרט להלן.

ראשית אחזור לסבתא דבורה...

הסרטון הראשוני הזה, שככה התפרץ לי לחיים... הוביל אותי לחפש בגוגל וביוטיוב עוד פרטים על סבתא דבורה... וכך הגעתי לסרט תיעודי קצר, של אורלי גולדקלנג (בערוץ מאיר), שצולם, כמה חודשים לאחר הסרטון הראשון, וכמה שבועות בלבד, לפני פטירתה... מה שהפך אותו, בלי כוונה, לסרט זיכרון חשוב.

הנה כמה מילים  על הסרטון "השני", וקישור לסרטון עצמו (כ- 27 דקות).

הנה תקציר, של כ- 4 דקות.

"סבתא דבורה נפטרה, בשיבה טובה, כמה שבועות לאחר הצילומים, בנובמבר 2013, בגיל 97".

(מתוך אתר "אבלים")

בת

מלכה וצבי שונלנד

נולדה: ח' תשרי תרע"ז

נפטרה: י"ג כסלו תשע"ד

יהי זכרה, של סבתא דבורה, ברוך

ותהא נשמתה צרורה בצרור החיים

אמן

במהלך הצפיה בסרט הנ"ל... השתנקתי בדמעות.  מזמן לא בכיתי ככה.  זה היה בכי משולב, של געגוע וכמיהה לאנשי אמת תמימים כאלה, אנשי מידות וערכים, שעשו ותרמו רבות, באופן שקשה למצוא בימינו.  חבל שאנחנו מאבדים אנשים יקרים כאלה.  הסיבה השניה לבכי שלי, הייתה הכאב שפרשת שלילת רישיון הנהיגה גרמה לסבתא דבורה.

הִלֵּל אוֹמֵר (מסכת אבות, פרק ב' משנה ד'): "אַל תָּדוּן אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ"... ובכן, אני "הייתי שם"... כך שמי שמצדיק את "פעולת המנע" שעשתה המדינה בהתנכלותה לסבתא דבורה... בשלילת רישיון הנהיגה שלה, ובכך פגעה אנוש בחופש התנועה והחיים שלה... שיבוא שידבר איתי, ואנסה להסביר לו מדוע המדינה גורמת יותר נזק ועוול, מאשר מועילה לאזרחיה.

אני חושש ששלילת הרישיון של סבתא דבורה – פגע קשה בבריאותה, בתמצית החיים שלה, וקיצר את ימיה וחייה.

אני יכול בהחלט להזדהות עם הצער, המצוקה, העלבון, וחוסר האונים אליו נקלעה סבתא דבורה.  גם אני, לצערי הרב, עברתי חוויה דומה.  בעניין שלי, מצאה מדינת ישראל תירוץ אחר, כדי לשלול לי את הרישיון; תירוץ הקיים רק במדינת ישראל. 

נראה שאין גורם אמיץ אחד במדינה הזו, שירים את הכפפה ויבטל את המוסד הארור הזה שנקרא "המכון הרפואי לבטיחות בדרכים" (המרב"ד), על כל העוול שהוא גורם לעשרות אלפים מאזרחי המדינה, כל שנה; לשם רווח כספי וטובות הנאה; במסווה של בטיחות בדרכים וטובת הציבור.

במקום לדאוג באמת להצלת חיים, תוך נקיטת פעולות איכותיות במערכת החינוך והאכיפה, ובתכניות ארוכות טווח...; מטפחת מדינת ישראל את המרב"ד, שגורם יותר נזק מתועלת, ובדרך סוחט את הציבור בדרכים מפוקפקות, שאמנם חוקיים... אבל מאוד בעייתיים, כפי שבא לביטוי בדוחות מבקר המדינה, ומסמכים אחרים.  המרב"ד, משרד הרישוי, ומשרד התחבורה מביאים תסכול רב לאזרחים טובים, מדרדרים אותם לחוסר-אונים מוחלט מול המערכת, וגורמים להם להרגיש אפסים מוחלטים... מעשים המשפילים את רוח האדם, ובמקרים לא מעטים גורמים מוות (שמעתי גם על מקרים אחרים).

כמובן, אי אפשר לומר ששלילת הרישיון, זה מה שגרם, באופן ישיר, למותה של סבתא דבורה... אולם, ואחזור שוב על מה שכתבתי לעיל, אני חושש ששלילת הרישיון של סבתא דבורה – פגע קשה בבריאותה, בתמצית החיים שלה, וקיצר את ימיה וחייה.

לי, לדוגמא, שללו את רישיון הנהיגה לא בגלל עבירות תנועה, ולא בגלל שהייתי מעורב בתאונה כלשהי, ולא בגלל נהיגה בשכרות, ולא בגלל נהיגה תחת השפעת סמים, ולא בגלל שנהגתי בחוסר תשומת לב, תוך שימוש בטלפון הנייד ושליחתSMS  תוך כדי נהיגה, וכו' וכד'... אלא רק בגלל שסירבתי לשתף פעולה ולממן את פעילות המרב"ד.  פשוט ככה.

ראו כתבה נדירה שהופיעה בעיתון "הארץ", במאי 2000.

חמש עשרה (15) שנה עברו, והדבר היחיד (המהותי) שהשתנה, שראשי המרב"ד מיומנים יותר בהצגת פעילותם כמוצדקת ונכונה... למרות כל העוול שהם גורמים.

בזמנו, פניתי לסגן שר הבריאות ליצמן... ונאמר לי, שאמרו לסגן השר, "לא להתערב בעניין הזה"!!!  אתם קולטים מי מנהל פה את המדינה??? נבחרי ציבור... או חבורת פקידים עבריינים ומושחתים?!

לית דין ולית דיין!!!

באחת ההתמודדויות, אמרה לי פקידה במשרד הרישוי, שהמרב"ד הוא במעמד משפיע יותר מבית המשפט; וכאשר משרד הרישוי מקבל "המלצה" לשלילת רישיון... הוא מיד מבצע אותה, ללא בדיקה נוספת, ללא ערעור, ללא בדיקה, וללא שיקול דעת — התנהלות הסותרת, באופן מוחלט, ביקורת שהביעו שופטים, בבתי המשפט בישראל, במקרים קודמים, כנגד ההתנהלות הזו.  עצוב וכואב.

מדובר פה באחת מפרשיות השחיתות שאי פעם נראו במדינת ישראל, ושעדיין מתנהלת ובועטת; כשאחת הנקודות החשובות היא, שוועדות ערר של המרב"ד מתנהלות ללא פרוטוקולים מסודרים... למרות שבית המשפט הביע, בכמה הזדמנויות, את מורת רוחו מההתנהלות החובבנית הזו; ושלא לדבר על שחיתות וקשרים פסולים בין המרב"ד ובין עורכי דין.  נראה שלא בכדי לא תמצא את הכתבה הנ"ל אונליין.

לפני כמה שנים יצרתי קשר עם כתב נוסף של עיתון "הארץ", שהביע התעניינות בלעשות תחקיר המשך (יש לי גם הקלטות); העברתי לו המון חומר, השקעתי הרבה עבודה... ואז, יום אחד, הבנאדם נעלם והפסיק להגיב; כמובן שכתבת תחקיר עמוקה ורצינית נוספת לא עלתה מאז.

לומר שהכל חוקי, וזה בסדר... זה כמו לומר שחוקי נירנברג היו חוקיים ובסדר גמור (אם להזכיר לציבור שהשלטון הנאצי נבחר בדרך דמוקרטית וחוקית לחלוטין).

יולי 2005.  ראו לדוגמא, ביקורת חריפה של כבוד השופט דוד חשין על התנהגותו של פרופ' שני בוועדת הערר, שעמד בראשה:

"ההליכים שהובילו להחלטת ועדת הערר לדחות את הערר על החלטת המרב"ד לשלול את רישיון הנהיגה של המערער, התאפיינו בפגמים ובהתנהלות בעייתית... התנהלות ועדת הערר, על הפגמים הרבים שנתגלו בה, פגעה בזכותו של המערער להליך הוגן, על כל ההשלכות וההשפעות שהיו לכך על המערער ועל זכויותיו, לרבות על זכותו של המערער לשמיעה הוגנת, שמשמעותה, בין היתר, שהמערער יישמע בלב פתוח ובנפש חפצה... הוועדה סירבה להתייחס למסמכים שהגיש וסירבה גם לשמוע את נימוקיו...; יו"ר הוועדה, פרופ' מרדכי שני, אמר למערער, שהוא נמצא בבדיקה כדי לברר מהן מחלות המוח שמהן הוא סובל. לדברי המערער, חברי הוועדה השפילוהו ללא הפסק, צחקו עליו וצעקו עליו... התנהלות זו קשה עלי במיוחד... אי העברת מידע למערער, שאותו ביקש ושאותו היה זכאי לקבל, איננה עולה בקנה אחד עם ההתנהגות שרשות ציבורית מחוייבת לה... הדברים, שלא הוכחשו, כאמור, בעיתיים הם, ואין טעם להוסיף".

גם בערעור שלי, ישב פרופ' שני בדין... והרים עליי את קולו, בצורה בלתי-מקצועית בעליל, וזלזל במה שהיה לי לומר.  האיש ידע מה הוא עושה.  האיש פשוט השליט טרור בחדר; האיש הצליח להפחיד ולהרתיע אותי מלפתוח שוב את הפה, בניסיון נואש להגן על עצמי.  פרוטוקול לדיון... למיטב ידיעתי אין, ולכן גם אי אפשר לבדוק ולחקור את טענותיי, מצד אחד... ומצד שני, גם אי אפשר לחקור ולבדוק את התנהלות וועדת הערר; האם ההליך בוצע כראוי, והאם המסקנות נתקבלו בצורה הוגנת וחוקית.

ושוב אזכיר לקורא, שמדובר בוועדה רשמית במדינת ישראל, בה יושבים מבכירי המערכת, שבאופן זדוני לא מתעדים את מהלכיהם.

עצוב מאוד שמדינת ישראל (ולא השכל הישר) מחליטים להפקיע ממני ומאנשים כמו סבתא דבורה את רישיון הנהיגה;
מאנשים שלא עברו כל עבירה ולא היו מעורבים בשום אירוע המצדיק (כפי המקובל בעולם) שלילת רישיון והגבלת חופש התנועה!!!  ... במיוחד בעת שסטטיסטיקת תאונות הדרכים (בארץ ובעולם) הנגרמות עקב (לדוגמא) שיכרות בני נוער ואחרים, עולה פי כמה וכמה וכמה על סטטיסטיקת התאונות בהן מעורבים נהגים קשישים כמו סבתא דבורה וצעירים "עברייניים" כמוני...; אך המדינה — לה נוח לתפוס טרף קל, ולבלבל את הציבור כאילו היא "נלחמת בתאונות הדרכים"!!!

קיומו של המרב"ד, הוא עדיין כפצע פתוח בחיי, במדינת ישראל.  קשה לתאר את הפחד והחשש מפני קבלת מכתב מהמוסד הזה ושלוחיו, והבשורות הרעות שהוא בדרך-כלל מביא אתו.  הפחד הזה וחוסר האונים מהעוול הזה מלווים אותי יום-יום, ולמה לעזאזל??? מדוע עליי לחיות במדינה הזו בפחד???

צר לי, סבתא דבורה, שנאלצת בערוב ימיך, לראות דווקא את פרצופה המכוער של המדינה.

לקריאה נוספת:

-         חסרי אונים מול הקטל בדרכים: 2015 החלה עם זינוק של 61% במספר ההרוגים בתאונות ועלייה של 47% במספר התאונות הקטלניות.

-         נסיעה לאחור קטלנית יותר ממהירות מופרזת

-         "הנני מורה על התליית רשיון הנהיגה שברשותך לכל הדרגות"

-         ״מענה אנושי״ לא אנושי