תענית לשם תיקון עוונות

מתוך: ספר הפרשיות / אליהו כי טוב.  חודש טבת, עמודים קצט-רא.

התענית של עשרה בטבת, כשאר התעניות שנתקנו לאבל ולצער על חרבן בית המקדש וגלות ישראל, לא הצער והאבל הם עיקר בתענית, כי דיה הצרה שהיתה בשעתה; אלא עיקרה של התענית ותכליתה לעורר את הלבבות, לפתוח דרכי תשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות.  שבזכרון דברים אלה נשוב להטיב, שנאמר (ויקרא כו): "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲו‍ֹנָם וְאֶת עֲו‍ֹן אֲבֹתָם, בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי" וגו'. (רמב"ם, הלכות תענית פ"ה).

אמרו חכמים (ירושלמי, יומא א): "כל דור שאינו נבנה (בית המקדש) בימיו, מעלין עליו כאילו הוא החריבו".  לפי שיש בכחו של כל דור ודור לעורר עליו רחמי שמים לגאול את ישראל מיד צר ולקבץ כל נדחיו לארצם ולבנות להם בית הבחירה.  ובמה? בתשובה שלמה ובתיקון עוונות הראשונים.  וכל זמן שהישועה לא באה, סימן הוא זה שעדיין לא שבנו מחטאינו ואנו נמקים בעוונותינו ובעוונות אבותינו אתנו, ומשהים את הקץ לבוא, וכאילו ח"ו אנחנו גרמנו את החרבן.

... לכך באה התענית, לכוף את יצרנו ולהכניעו במיעוט תענוגות ולפתוח את הלב ולעוררו לתשובה ולמעשים טובים, ועי"ז ייפתחו לנו מן השמים שערי רחמים וניוושע תשועת עולמים.

"ולכן, חייב כל איש ואיש לשים אל לבו באותם הימים לפשפש במעשיו ולשוב בהם.  כי העיקר בתענית, כמו שכתוב באנשי נינוה (יונה ג): "וַיַּרְא ה' אֶת מַעֲשֵׂיהֶם".  ואמרו רבותינו (תענית כב): "וירא את שקם ואת תעניתם" לא נאמר, אלא "אֶת מַעֲשֵׂיהֶם".  ואין התענית אלא הכוונה לתשובה.

לכן, אותם האנשים שמתענים – והולכים בטיול ובדברים בטלים, תפסו הטפל והניחו העיקר.  ומכל מקום, אין לפטור רק בתשובה (בלי תענית), כי ימים אלה מצות עשה מדברי הנביאים להתענות בהם" (חיי אדם, כלל קלג).

אמרו חכמים (ירושלמי, תענית פ"ב): כל תענית שאינה כתיקונה, עליה הכתוב אומר (ירמיהו יב): "נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ, עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ".

... ומצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שלא תבוא על הצבור, שנאמר (במדבר י): "עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם – וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת" – כלומר, כל דבר שיצר לכם וכו' – זעקו עליהן והריעו.

"ודבר זה, מדרכי התשובה הוא: שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן וכו'.  אבל אם לא יזעקו, ולא יריעו, אלא יאמרו: דבר זה – ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו – נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות, וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה וצרות אחרות.   הוא שכתוב בתורה (ויקרא כו): "וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי – וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי".  כלומר, כשאביא עליכם צרה, כדי שתשובו, אם תאמרו שהוא "קרי" – אוסיף עליכם חמת אותו "קרי" (רמב"ם פ"א מהלכות תעניות)...