אוטודידקט מול בעל תואר, ערכים מול נורמות חברתיות

"בילדותי הקיפו אותי אוטודידקטים רבים, חסרי השכלה פורמלית מסודרת אך רחבי אופקים. כיום נדמה שהכול התקבע והפך למובנה בקופסאות, שהדרישות מתכחשות לתשוקת הלימוד" (כותרת המשנה למאמר "גם רוח השטות והשעמום הם מוריי", מאת רבקה מרים.  מוסף "שבת", גיליון 906. "מקור ראשון", 19 לדצמבר 2014).

כותרת המשנה משכה את תשומת לבה של אמי, שהעבירה לי העיתון (אותו אני בדר"כ לא קורא).  תוכן המאמר קסם לי פחות... אבל בכל זאת יישר-כח לכותבת, על העלאת הנושא החשוב.

 

אסור לתת ל- "נורמות החברתיות" להשתלט לנו על החיים, על הערכים, על השפיות, על האדם.

הנה הקטעים אליהם התחברתי (ולבי נחמץ):

"אוטודידקט, אדם שלמד בכוחות עצמו, בדרכו שלו.  בילדותי ובנעוריי הקיפו אותי אוטודידקטים רבים.  הוריי היו כאלה, כאלה היו גם רוב רובם של ידידי הוריי.  לאיש מהם לא הייתה השכלה פורמלית מסודרת.  חלקם למדו, בילדותם המוקדמת, בחדר או בישיבה.  חלק גדול מהם לא סיים לימודים בבית ספר יסודי.  והם היו, רובם ככולם, אנשי אשכולות, אנשים רחבי דעת ורחבי אופק.  הם למדו את שלמדו מתוך החיים עצמם ומתוך הסקרנות הבלתי נדלית שריתקה אותם.  רובם ידעו לדבר ולקרוא, ולו גם בגלל מסלול חייהם המפותל, בכמה שפות.

את האנשים שהכרתי בבית הוריי לא אמנה כאן.  הם היו סופרים, עיתונאים ואמנים, כמו גם בעלי מלאכה, נגרים, שרברבים, פועלים במפעלים.  כל אחד מהם עבר מסלול משלו, כשהמשותף להם הוא היותם צמאי דעת, מה שמגלם, במובן מסוים, את הצמא לחיים עצמם.  כל אותו דור, כמו גם הדור שקדמו, היה מורכב מאנשים שזו הייתה דרך השכלתם.  לא אחזור הרבה מאוד לאחור, לדורות של חכמי ישראל שבצד התורה היו אמונים גם על הצומח, אנטומיה, אסטרונומיה ואסטרולוגיה ושבילי הרקיע היו מוכרים להם כשבילי נהרדעא.

אדלג לתקופה מאוחרת יותר.  כך הוא כשמדובר, למשל, באחד העם, ששלט ברוסית, גרמנית, צרפתית, אנגלית ולטינית, מלבד, כמובן, העברית והיידיש.  הוא היה בקיא במקורות ישראל ובספרות העולם, בפילוסופיה של ימי הביניים, במדעים השונים.  מסותיו ומאמריו עברו מקצה העולם היהודי עד קצהו וטלטלו את היהודים כולם.  את רוב לימודו עשה אחד העם בכוחות עצמו, ובקצב שלו.  מעולם לא הצליח להתקבל לאוניברסיטה, ונשאר, כל ימיו, אוטודידקט.

כך הדבר כשמדובר בחיים נחמן ביאליק, שהתחנך בחינוך יהודי בישיבה, ללא מה שקרוי "לימודי ליבה".  כך אצל א"ד גורדון, דמות יקרה ללבי כל כך, עד שקשה לי לכתוב עליה באופן אובייקטיבי.  כך גם ברל כצנלסון, שהיה לימים העורך הראשון של "דבר".  הוא מעולם לא רכש השכלה מסודרת.  בילדותו לא הלך כמעט לבית הספר, משום שהיה ילד חולני.  היו לו פה ושם מורים פרטיים, ואחר כך, כשנתכווננו חייו, הוא עסק בפחחות ובנגרות ובמקביל היה מורה וספרן.  כל מי שקורא בכתביו, מרותק.  הוא היה אדם מלא, חי, הוגה יחידי במינו, שהחיים והספר באים אצלו זה בזה.  כך גם יצחק בן צבי, שהיה בין מקימי ארגון השומר, עבד כפועל דפוס, ואחר כך עסק בחקר עדות ישראל ובחקר השומרונים וערביי ארץ ישראל.  הוא לא סיים אלא לימודי גימנסיה, וגם זאת בלמידה שרובה אקסטרנית.

אני מביאה פה, באופן אקלקטי, דמויות שקופצות למחשבתי כרגע.  אם ארצה להמשיך כאן ולפרט לא יהיה לדבר סוף.  האנשים הללו אי אפשר למנותם, מפני שכמעט כל אותו דור כך התפתח.  ניתן לומר שהדור שמכתביו אנחנו למדים ועליו נבנים חיינו היה דור נטול תואר.

האנשים שרכשו כך את השכלתם היו "טיפוסים".  כל אחד מהם היה בעל הרכֵּב ידע בלבדי, תצרֵף שנבנה על פי חייו שלו.  יתרה מכך, התופעה הזאת לא נבעה דווקא מאילוץ או מצוק העיתים.  זאת הייתה גם אידיאולוגיה.

חינוך, בעיניי, הוא מיסודו אינטימי ולא תכליתי, כשהתכלית מגיעה אחר־כך, מאליה.  הצורך האינטימי וחסר התכלית להכיר את העולם קיים אצל כל ילד בראשית דרכו.  הורים יכולים לרשום מפי כל ילד מילדיהם ציטוטים שלא ייאמנו.  כל ילד, אם וכאשר שמים לב לכך, הוא ילד פלא.  כל ילד רואה את העולם ראייה בראשיתית, והצורך שלו ללמוד פשוט וברור כמו הצורך למזון ולשינה.  הצורך הזה ללמוד לא נעלם, הוא מוכנע ומודחק מתחת לדרישות החיצוניות, הפורמליות.

אני רואה הרבה אנשים צעירים מוסרים היום את מיטב שנותיהם, את הונם ואת אונם, על מנת להשיג תואר, כשלרובם הדבר הזה הוא מטלה חיצונית בלבד, שאין לה כל קשר להתאמה או לצורך פנימי אישי.  על כל אחד להשיג היום לפחות תואר שני, אם לא לקבל תואר דוקטור, כדי להשתלב בעולם.  התואר שהם מקבלים הופך אותם, לכאורה, לאנשי מקצוע, ועל פי זה גם נמדד "שוויים" בחיי היומיום...

ופסקת סיום המאמר:

קל לי לדבר גבוהה גבוהה.  אין לי פתרונות קלים.  המערכת היום גדולה ומסורבלת, אינטרסנטית, ולא קל להתמודד עִמה, קל וחומר לשנותה.  וגם אם לשנות, מה בדיוק משנים, ואיך.  איך יוצרים תיאום נכון בין החוץ לפנים.  מה אפשר להשאיר לחופש הגמור, ומה אין בררה אלא לכוון.  הסוגיות גדולות מאוד, ואני לא אשת מעשה.  אני באה כאן רק לקרוא קריאה.

ולהלן הערותיי שלי (קצת עייפתי מהמסע הזה):

ממדינה שגאים בתוצר שלה, בבניה ובפיתוח, יצור ויצוא... "נהיינו" פטריוטים על כמעט כלום.  מייצרים פה טילים ומערכות נשק... אבל אפילו את מפעל הגפרורים שהיה פה, מימים ימימה, סגרו!!!

דיי למרדף אחרי "בגרות" ו- "תואר" ו- "קריירה"...;; חייבים לחנך למעשים, לערכים, לבנייה, לפיתוח; ויצור מקומי... "שלנו"!!! בידים יהודיות!!! שתהיה גאווה אמיתית שיש בה ממש, ולא רק בדיבורים, והימורים על מדדי בורסה, אופציות, אג"חים ופורקס.

לקריאה נוספת:

-         תורת הסוד והפשטות – ראיון עם רבקה מרים (אוגוסט 2011)

-         בתי החולים בקריסה: חוסר במיטות ובמכשור, רופאים מותשים ושעות של המתנה במיון (דצמבר 2014)

-         בצע כסף, ערכים ומידות

-         "כושר-היצירה של הילד: היוצרנות"

-         חינוך בסיסי, כתנאי ל- "השכלה גבוהה"

-         תעשיה, עבודה ומלאכה, באתר "נוסטלגיה"

-         תולדות מפעלי הגפרורים בארץ ישראל

סיפורי ביה"ח נור (פרש)