הנביא ישעיהו (ליבוביץ') מדבר על החינוך בישראל

(מתוך הספר "ישעיהו ליבוביץ': על עולם ומלואו. שיחות עם מיכאל ששר". ISBN: 978-965-545-367-6)
עמודים 127-128:

מה דעתך על רמת החינוך בארץ?
... אמרתי זאת לאנשי חינוך: עיקר דאגתכם הוא שהמסיים את בית-הספר יהיה חייל טוב וזה חשוב לכם יותר מן השאלה, אם יהיה אדם הגון (בזה לא אמרתי שיש אנטגוניזם בין חייל טוב לאדם הגון) ורובם הסכימו עמי.

אני חושב שאתה עושה להם עוול. בית-הספר הכללי בכל זאת משתדל לחנך להומניזם.
המחשתי את הסיטואציה הבאה: סתם בני-אדם משוחחים לתומם על אדם צעיר, מהו ומה טיבו, והקריטריון המכריע הוא: האם היה, הווה, או יהיה חייל טוב, הרבה מן השאלה אם הוא בחור הגון. זה הלך-הרוח! מאחר שהרעיון הלאומי הוא מרכזי בחיינו, פירוש הדבר שהקריטריון העליון של האדם הוא להיות חייל טוב. הלאומיות היא הרס מהות האדם!

והחינוך הדתי?
גם כאן, הצרה היא שהכול משתלב בסוגיות האומה והמדינה. אם כל היהדות נתפסת מתוך הפרספקטיבה של בעיות מדינת ישראל, כי אז המסקנה היא - מאיר כהנא; או שיש לזרוק את היהדות, שהרי העיקר הוא מדינת ישראל.

כמי שמשמש בהוראה באוניברסיטה כבר למעלה מיובל שנים, מה דעתך על הסטודנט כיום לעומת עמיתו בעבר?
קשה לעשות הכללה. אבל אעשה הכללה שערכה כערך כל ההכללות. כללית, נדמה לי שציבור הסטודנטים ירד ברמתו מבחינה אינטלקטואלית. זאת ודאי מסיבה פשוטה מאוד: לפני 50 שנה הלימוד באוניברסיטה היה עניין אליטיסטי. האנשים הטובים היום הם בוודאי טובים לא פחות מאלה שהיו אז, אבל היום הם טובעים ביד של אלה שלפני 50 שנה לא למדו כלל באוניברסיטה. דומני שזאת הסיבה.

זאת אומרת שאלה שאז לא למדו יכולים לעשות זאת היום, וזה בוודאי לטובה.
נשאלת השאלה האם זה באמת לטובה ועל כך קשה לענות. מצד אחד אפשר להגיד שזהו אחד ההישגים הגדולים ביותר של הדמוקרטיה. כלומר, שמה שנקרא 'השכלה גבוהה', נעשה נכס עממי. היום, למעשה, רק מי שאינו מעוניין בכל אינו לומד באוניברסיטה, אבל כל צעיר שמעוניין לומד; מצד שני, כל הציבור העצום הזה - שאפילו אצלנו מונה כבר 50 עד 60 אלף בני-אדם - רמתו הכללית ירודה מאוד.

אבל לולא למד באוניברסיטה, היתה רמתו ירודה עוד יותר.
אינני יודע. אני רואה תלמידים שהם טובים מאוד במקצוע הלימודים ולמעשה אינם מבינים דבר ואינם חושבים על בעיות האדם. כבר התרגלתי לתופעה זו ופסקתי לתמוה עליה.