נאמנות קנאית לממלכתיות וללאומיות. גרמניה (1933) – ישראל (2011)
>>> הקישורים להלן, אינם נמצאים במקור <<<
מאז קראתי את הספר ״ בצל צלב הקרס: המבורג ויהודיה, 1928-1933״, של אליעזר דומקה... ועקב חוויות-חיים נוספות... הגעתי למסקנה, אגב, שגם פרופ׳ ישעיהו ליבוביץ׳ הבחין בה... שיש אצל אנשים מסויימים וקבוצות מסויימות בישראל, קנאות לממלכתיות ולאומיות... המקלקלות את השורה, באופן הרסני לחברה הישראלית בכלל, והיהודית בפרט.
אלמנטים ורעיונות מסויימים בספרו של דומקה, מחדדים את בעית הנאמנות. אז, זה היה יהודים תחת השלטון הגרמני-נאצי... וכיום, כך אני טוען, וביתר שאת, יהודים תחת השלטון הישראלי.
ציטוט מעמוד 280:
״אנחנו נאמנים״. התבטאויות יהודיות מאותה תקופה מצביעות על כך שאחת הפעולות הראשונות בעידן החדש היתה בתחום ההסברתי. במאמריהם בעיתונות ובפניות הישירות לשלטונות הדגישו היהודים את שייכותם ואת נאמנותם למולדת הגרמנית. בולטת העובדה שעדיין לא חדרה לתודעתם ההכרה שהמשטר החדש שונה לחלוטין מקודמו, בין היתר, בכל מה שקשור לפעילות דמוקרטית של שכנוע דעת הקהל. הם הוסיפו להאמין כי כל שלטון יכבד את החוק הקיים ולא העלו על דעתם, למשל, כי ניתן לשנות את חוקי השיוויון, יתר על כן, הם אף המשיכו לחשוב כי דעת הקהל היא עדיין גורם בעל השפעה. היה כאן, בתחילה, מעין המשך של מאבק ההתגוננות מן השנים הקודמות. אף שהמאבק ההוא לא מנע הצבעה עבור הנאצים, היו בין חברי הקהילה כאלה שהאמינו כי הצהרות נאמנות עשויות לשפר את המצב.
למעשה ההסברה בנוסח הקודם היתה חסרת כל ערך. כאזרחים נאמנים, אי-אפשר היה להם להיאבק בשלטונות החוקיים; ולבסוף התברר גם כי אין אל מי לפנות בדעת הקהל.
... פעולות ההסברה באותה תקופה התמקדו למטרה מרכזית אחת -- הצגת נאמנות לגרמניה ללא קשר איזהו המשטר השורר בה.
הטענות האנטישמיות שהושמעו לפני 1933 נראו כהאשמות שיש להתייחס אליהן כדי לשמור על כבודו של היהודי ועל פרנסתו -- אך לא על גרמניותו, שבה, כך נראה ליהודים, לא הטילו אנשים רציניים כל ספק. יהודים רבים לא התייחסו בכובד ראש לאנטישמיות, שהופיעה כתופעת לוואי מכוערת, אך לא מאיימת, בכל חברה.
מתחילת 1933 החל להתחולל שינוי מהותי, שכן, הממשלה היא-היא שטוענת כעת כי היהודי אינו יכול להיות גרמני. כאזרח טוב וממושמע נקלע אפוא היהודי לדילמה שבין ציות לממשלתו החוקית -- גם כשהרכבה לא נראה לו -- לבין התקוממות נפשית נגד מדיניותה וחוקיה.
ואמנם, כך אילץ השלטון את היהודים להגן על זהותם. העיתונות היהודית התמלאה מאמרים שהתפלמסו עם הטענות הנאציות. הם הדגישו חזור והדגש את הקשר הבלתי ניתק עם גרמניה. ה- HF קרא במאמרו לקראת חג הפסח: ״גרמניה תישאר תמיד מולדתנו היפה והאהובה --- אנחנו חלק מן העם ולא ייתכן לנתקו בלי שיווצרו פצעים זבי דם״. משהתאבד בן אחיו של ד״ר ליאו ליפמן לאחר שהורחק מלימודיו, נשא דודו נאום נרגש על הקבר: ״זה מאות שנים ישבו אבותיך בגרמניה, קשורים בה בכל נימי נפשם. באושר ובאסון, בשלום ובמלחמה, מילאו חובתם כגרמנים --- כך היית גם אתה, גרמני בלב ונפש״. ובמקום אחר ציטט ליפמן מדברי גבריאל ריסר: ״מי שחולק על זכותי למולדתי הגרמנית, חולק על זכותי למחשבותי, רגשותי, השפה שבה אני מדבר, האוויר שאני נושם״.
... לפני שעשו לביתם היה עליהם להוכיח, כי גם בימים קשים שבהם השלטון מסתייג מעובדת גרמניותם, הם עצמם דבקים בה בלב שלם ובנפש חפצה.
ההתלהבות הלאומית שהיתה נחלתם של יהודי גרמניה בכל אירוע לאומי חשוב, נגרעה עתה רק במעט. אף שנשמעו סייגים לגבי התמיכה, עדיין היתה זו קיימת ובוטאה באמונה שלמה. כך פורסמה הרשימה ״אנחנו נאמנים״, בה ניסה הכותב להסיר איזשהו ספק לגבי שאלה זו. שבועיים לאחר מכן, לקראת פתיחת הרייכסטאג: ״אני, היהודים הגרמנים, חשים בימים אלה בידוד פוליטי, תרבותי וחברתי. אך אין בכך כדי להחליש את שאיפתנו למלא אחר חובותינו האזרחיות״.
...
ההתבטאויות בעיתונות היהודית שנועדו להצביע על גרמניות הכותבים, ובידיעה שהמדינה, לטוב ולרע היא מדינתם...
פנייה לשלטונות.
... אנשי ה- CV והתנועה הציונית נפגשו עם גרינג...
עמ׳ 286:
במכתב שנכתב ב- 30 ליוני 1933, אך לא נשלח.
הדברים הכתובים בו סובבים בעיקר סביב מצבם הכלכלי של יהודי העיר, שנפגעו הן על ידי המשבר הן על ידי האמצעים שנקטו הרשויות מאז תחילת ״המהפכה הלאומית״. יהודים רבים איבדו את מקור מחייתם... הודגשו קשריהם המיוחדים לעיר ותרומתם לה, תוך אזכור שמותיהם של סלומון היינה, גבריאל ריסר, יצחק וולפסון ויעקב לוונברג.
למכתב צורף נספח על תרומת היהודים לתרבות הגרמנית בתחומים שונים, ממשפטים ופילוסופיה ועד לרפואה ולאמנות. כן הוזכרו שמותיהם של מקבלי פרס נובל (איינשטיין שכבר גלה לא הוזכר!). עוד הוזכרה תרומתם של היהודים במלחמת העולם הראשונה, כולל העובדות ש- 35,000 מביניהם זכו באותות הצטיינות ו- 125 שירתו כטייסים.
המכתב מסיים בכך שאין זו שאלת הקיום בלבד עליה הם נאבקים, שהרי על פי אימרה גרמנית ישנה ״מי שאיבד את הכבוד -- איבד הכל״. הדגשה זו של הפגיעה בכבודם, ביטאה יותר מכל את תחושתם הקשה מנשוא של רבים מהיהודים.
הקהילה נמצאה אפוא במצב מצוקה: קשיים כלכליים מתחזקים שיצרו בעיות קיום, ובצדם לבטים נפשיים שנבעו מתחושה של אובדן דרך, העמידו אתגר לא רק בפני הפרט, אלא אף בפני הנהגתו...
עמ׳ 290:
מאמרי מערכת גם הם הכילו הרבה דברי עידוד וחיזוק... בין הפעולות הרבות שנעשו כדי להרגיע את האוכלוסייה היהודית ולעודדה היתה העלאה על נס של עולמם הפנימי, עולם היהדות, שלנוכח העולם החיצון שנסגר בפניהם הגיע הזמן לחזור אליו ולגלות בו את מקור כוחם.
״ה- 1 באפריל 1933 יכול להיות יום של התעוררות ותחייה רוחנית, אם היהודים ירצו בכך״, כתב רוברט וולטש (4 באפריל 1933) במאמרו לאחר יום החרם. ובעלון הקהילה ההמבורגית נאמר (26 במאי 1933): ״כל המילים היפות על שותפות גורל, על אחריות הדדית, על גאווה מחודשת כיהודים, תישארנה מילים בלבד... כל זמן שלא תלווינה במעשים ובמאמץ נכון להקרבה למען קהילתנו היהודית... היהודי הגרמני חוזר הביתה מן הברק המזויף שפיתה אותו בחוץ --- חזרה למשפחה, חזרה לבית, הבית היהודי, עם שלוותו וכוחו, צניעותו ולבביותו. הבית היהודי כפי שהכרנוהו, באמצעות מסורת אבתינו, כפי שהוא חי בערגתנו וכפי שנבנהו מחדש על ידי מעשינו ורצוננו״.
...
עמוד 301:
... הנטייה לצאת את גרמניה היתה קיימת, אך עמוקות ממנה היו העכבות. קשריהם הנפשיים והפטריוטיות של יהודי העיר היו חזקים מכדי שחילופי שלטון, חמורים ככל שיהיו, יוכלו לרופפם...
עמוד 304:
שנת 1933 פתחה את העשור האחרון בחיי הקהילה ההמבורגית בת מאות השנים... עם פרוץ המלחמה מנתה הקהילה כמחצית ממספרה ב- 1933. בשנת 1941 החלו הגירושים מזרחה אל מחנות הריכוז וההשמדה וביוני 1943 חוסלה הקהילה רשמית. יותר מ- 7,800 מיהודי העיר נספו בשואה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה