עתיקות

"... בתוך מעמקי נפשי חבויים רגשות מיוחדים — לעתיקות ולנושנות.  מתרגש אני מכל דבר עתיק, שיש בו איזה קשר עם העבר הקדמון והרחוק, ומתיחס אני באיזו יראת-הכבוד והרוממות, באיזו דרך ארץ מיוחדת לכל דבר שחותם הזקנה טבוע עליו.  נטיה מיוחדת יש לי לבכר את הישן על החדש ולחבב "עתיקא" יותר מ"חדתא".

            כיתד נשתרשה נטיה זו בתוך לבי? — אינני יודע.  איני זוכר אם נולדה אתי יחד, או התפתחה בי לאט לאט ואנכי לא הרגשתי בה.  אולם זכורני כי בילדותי הייתי מוזר קצת לחברי — באהבתי לעתיקות.  בבואי לבית הכנסת להתפלל הייתי לקוח דוקא את הסדור העתיק ביותר, שדפיו בלו מרוב שנים ומשמוש ידים ואצבעות, וסדור קרוע ומטושטש כזה הייתי מחבב יותר מכל הסדורים החדשים והמהודרים הכרוכים בתכריך של זהב;  כשהגיעו ימי הסליחות הייתי בוחר לי מתוך גנזי הספרים של אבא דוקא איזו סליחה ישנה, פרומה וחבוטה והייתי מבכר את הסליחה הזאת שהיתה מלאה נטפי דונג ואגלי-דמע, על כל הסליחות החדשות עם גליונותיהן הרחבים ואותיותיהן הבהירות;  וכשהגיעו ימי הפסח הייתי לוקח לי דוקא איזו "הגדה" עתיקה, מקומטת ונקובת-עש והייתי מוקיר את ההגדה הזאת, שהיתה מלאה כתמים צהובים ואפורים של נטפי-שמנונית וזלופי-יין, יותר מכל ההגדות החדשות המשובחות, בעלות מאות הפירושים והביאורים.  חברי היו אומרים, כי נטיה זו לעתיקות היא מעין חולשה ומקורה באיזו מחלה פנימית, רוחנית או גופנית;  ואולם איך שיהיה, כך הוא אפיי וטבעי, וכמדומני כי כך אשאר עד יומי האחרון.  לדעתי יש לכל דבר עתיק איזו עצמיות מיוחדת, שאי אפשר לבטא אותה בשפתים, איזו פנימיות שאין לה תפיסה כלל בעולם ההווה והמציאות.

           ומתוך נטיה זו שבלבבי, אוהב אני גם בארץ-ישראל את המקומות העתיקים, את הערים הקדומות יותר ואת כל מה שהנו שריד עתיק מן העבר הרחוק... מחבב אני את צפת העתיקה עם כל ה"בטלנות" שבתוכה יותר מעיר נתניה עם כל ה"מודרניות" שבה;  מבכר אני את מירון עם כל זכרונותיה העתיקים על ראשון לציון עם היקב והגפנים שלה;  ואהבה כפולה ומכופלת יש לי לירושלים — הרבה יותר ממה שאוהב אני את תל-אביב וסביבותיה..."

מתוך מאמר, "התהילה והתפארת — לארץ ישראל" / הרב י. ל. הכהן מימון

"יובל המזרחי: קובץ תורני, מדעי, ספרותי... ליובל החמשים של המזרחי", עמוד שכב'-שכג'

(אדר תרס"ב — אשר תשי"ב)